|
|
|
|
|
|
|
נזקי לשון הרע והוכחתם
מאת עו"ד אורי שנהר
פורסם ב"עורך הדין – ביטאון לשכת עורכי הדין בישראל" אפריל 2001
תיקון מס' 6 לחוק איסור לשון הרע הסמיך את בתי המשפט לפסוק לתובעים בתביעות לשון הרע פיצוי של עד 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק.
בפסיקות המעטות שניתנו מאז תיקון החוק נאמרו דברים מהם משתמע, כי התיקון שינה את החוק המהותי וכי סמכותו של בית המשפט הוגבלה, כך שכיום הוא אינו רשאי לפסוק לתובע שסבל מנזק לא ממוני פיצוי העולה על התקרה של 50,000 ש"ח.
עו"ד אמיר רוזנברג מתח ביקורת על פסיקות אלו במאמר שפרסם בגליון מס' 18 תחת הכותרת "על שם טוב ונזקי ממון". לדעתו התיקון מיטיב דווקא עם התובעים ומאפשר לפסוק להם פיצויים עד לסכום של 50,000 ש"ח כאשר "הוכח שהתובע כלל לא סבל מפגיעה כלשהי".
אני מבקש להציע פרשנות אחרת לחוק החדש ולפיה התיקון עוסק בהיבטים ראייתיים בלבד של הוכחת נזקים בלשון הרע ואינו נוגע כלל לזכות המהותית לקבלת פיצוי (או לשלילתו).
נזקי לשון הרע והפיצוי בגינם
לצורך הבהרת עמדתי יש לתאר תחילה מהם הכללים שחלו בטרם נחקק החוק ושהסדירו את סוגיית הפיצויים בגין לשון הרע.
העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע אינה מותנית בכך שלתובע נגרם נזק. די בכך שהפרסום "עלול" היה לבזות, להשפיל או לפגוע בו.
עם זאת, סעד הפיצויים בגין העוולה מותנה בכך שלתובע נגרם "נזק" ואולם הנזק החייב להתגבש אינו נזק ממון דווקא. סעיף 2 לפקודת הנזיקין (אשר מוחל על עוולת לשון הרע) קובע, כי "נזק" הוא "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה".
לאור הוראות אלו זכאים תובעים שנפגעו מלשון הרע לפיצוי בגין שלושה סוגי נזקים: נזק ממון, נזק לשם הטוב ועגמת נפש. נזק ממון הוא נזק כספי, מוחשי, הנגרם בעקבות הפרסום, כמו למשל במקרה בו מאבד התובע חוזה בו יכול היה לזכות אלמלא פרסום הדברים הפוגעים. נזק לשם הטוב מתבטא בשינוי (לרעה) בדרך בה נתפס אדם על ידי הבריות. עגמת הנפש מתבטאת בצער ובסבל הנפשי, שנגרמים לנפגע מלשון הרע.
הוכחת נזקי לשון הרע
השאלה היוצרת את הבלבול הקונספטואלי היא השאלה, כיצד מוכיחים את הנזקים האמורים? כאשר מדובר בנזק ממוני התשובה פשוטה. פיצוי בגין נזק כזה ייפסק אם יוגשו לבית המשפט ראיות מהן ילמד, כי לתובע נגרם הפסד שהוא תוצאה מהפרסום. כך למשל, אם מי ששקל להתקשר בהסכם עם התובע יעיד, כי החליט שלא להתקשר איתו בשל אותו פרסום, תהיה בכך ראיה להוכחת נזקיו הממוניים של התובע.
כשמדובר בפיצוי בגין פגיעה בשם הטוב, הדברים מסובכים הרבה יותר. מהבחינה העקרונית צריך התובע להוכיח את הנזק הזה באמצעות עדותם של כל האנשים אליהם הגיע הפרסום ובעדות זו צריכים אותם אנשים לספר מה חשבו על התובע לפני הפרסום וכיצד ראו אותו בעקבותיו. את הראיות הללו לא ניתן לתרגם לסכום כספי באמצעות נוסחה מתמטית כלשהי.
בית המשפט צריך לבצע אמדן ולקבוע מהו לדעתו השווי של הפגיעה שהוצגה לו. לצורך שכלול זה צריך בית המשפט לשקול גם ראיות שיובאו על ידי הנתבע ושיהיה בהם כדי להצביע, כי לתובע לא היה ממילא שם טוב לפני הפרסום (או אפילו שהיה לו שם רע) ולפיכך הפרסום לא גרם לו נזק, או שגרם לו נזק מזערי.
אשר לעגמת הנפש, לצער ולסבל הנפשי שנגרמו לתובע, הרי שמהבחינה העקרונית יש להוכיח אותם באמצעות עדותו של התובע, אשר יספר עד כמה סבל מהפרסום. עדות כזו עשויה להיתמך בעדויות של אנשים, המכירים את התובע היטב, ויכולים לספר עד כמה נפגע מהפרסום.
החזקה בדבר נזקי לשון הרע
הדגשתי כי דרכי ההוכחה המוצעות הן הדרכים העקרוניות להוכחת נזקיו של התובע. אולם, עמידה דווקנית על הוכחת הנזק בדרכים אלו אינה רצויה. למרות שעקרונית צריך התובע להוכיח את הפגיעה בשמו הטוב באמצעות עדותם של כל האנשים שנחשפו לפרסום, הרי שאין זה רצוי ולרוב גם אין זה מעשי להעיד את כל אותם אנשים. אין לצפות מתובע שנפגע מפרסום בעיתון נפוץ, למשל, לזמן מאות אלפי קוראים כדי שיספרו על התרשמותם מהכתבה. גם כאשר מדובר בעגמת הנפש שנגרמה לתובע, אין זה רצוי לדעתי להעמיד את התובע במצב בו יאלץ "לפתוח את פצעיו" ולהעיד על הצער והסבל שנגרמו לו.
לפני התיקון לחוק פתרה הפסיקה בעיות אלו באמצעות פיתוח חזקה לפיה פרסום המקים את יסודות העוולה גורם לנזק ובית המשפט יכול לכמת את הנזק הזה באמצעות ידיעתו השיפוטית-הכללית. ההסבר לכך פשוט: בית המשפט יכול להעריך (כמו כל אדם אינטליגנטי) איזה נזק נגרם מפרסום מסוים שהגיע לתפוצה מסוימת. הוא אינו זקוק לשמוע ראיות לשם כך. מכאן אין להבין, כי פסיקת הפיצויים ללא הוכחת נזק היתה אוטומטית. בית המשפט אמור היה לבחון את תוכן הפרסום ואת תפוצתו ובהסתמך על נתונים אלו להעריך כיצד נפגע שמו הטוב של התובע ומהו הסבל ועגמת הנפש שנגרמו לו.
תיקון מס' 6 ופרשנותו
ההסדר הפסיקתי היה הסדר הולם ומספק. ואולם מסיבה שטרם הובררה דיה הגיעו מספר חברי כנסת למסקנה מוטעית, כאילו לא ניתן היה לזכות בפיצויים בתביעת לשון הרע, אם התובע לא הצליח להוכיח, כי נגרם לו נזק. כדי לתקן מצב דברים זה נחקק חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 6), התשנ"ט – 1998 ובו הוסיפו לחוק את סעיף 7א, אשר קובע כי "... במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק".
בתקופה האחרונה נזקקים בתי המשפט יותר ויותר לפרשנות סעיף 7א והם נוטים לראות בו הוראה מהותית ולא דיונית-ראייתית. בעניין אחד קבע בית המשפט המחוזי, כי "הקביעה בדבר הסכום המרבי שמותר לפסוק בתביעה היא קביעה מהותית שאינה עוסקת בשאלה כיצד יש להוכיח אלא בשאלה מה מותר לפסוק" (ת"א(ת"א) 1364/97 זמצקי נ' נאמני). במקרה אחר פסק בית משפט השלום, כי החוק מאפשר לבית המשפט "פסיקת פיצויים שאינם ממוניים, בגובה 50,000 ש"ח" (ת"א(ת"א) 44017/97 בלט נ' קבוצת השומרים).
אני סבור, כי בתי המשפט שוגים, כאשר הם מפרשים את התיקון לחוק כאילו הוא תיקן את הדין המהותי בסוגיית הפיצויים וכאילו הוא מונע פיצוי בסכום העולה על 50,000 ש"ח, כאשר הנזק הוא נזק לא ממוני. בעניין זה אני מסכים עם עו"ד רוזנברג. תיקון מס' 6 מבוסס אמנם על טעות קשה, אולם אין לקרוא לתוכו מה שאין בו ולהעניק לו פרשנות שתקנה לו משמעות אבסורדית. הנזקים הנגרמים מלשון הרע הם לרוב נזקים לא ממוניים. פרסום המייחס לאדם מעשים חמורים כמו אונס או רצח עשוי שלא לגרום לו נזק ממוני, אולם יהיה זה אבסורדי אם תחסם לחלוטין האפשרות שנפגע כזה יזכה לפיצוי העולה על 50,000 ש"ח.
אני סבור, כי הפירוש לפיו נפגע שסבל מנזק לא ממוני חמור, לא יוכל בשום מקרה לקבל פיצוי העולה על 50,000 ש"ח, אינו מתיישב עם לשון החוק. סעיף 7א עוסק אך ורק במקרה שלא היתה בו הוכחה של נזק. הוא אינו עוסק כלל במקרה בו הובאו ראיות בסוגיית הנזק. כפי שהסברתי לעיל, תובע בגין לשון הרע רשאי להביא ראיות להוכחת הנזקים שנגרמו לו, בין אם אלו היו נזקים ממוניים ובין אם אלו היו נזקים לא ממוניים (פגיעה בשם הטוב ועגמת נפש). זה היה המצב בטרם נחקק סעיף 7א והתיקון לא שינה זאת. לפיכך ההוראה החדשה אינה מגבילה כלל את סכום הפיצוי, אותו מוסמך בית המשפט לפסוק עבור נזק לא ממוני, כאשר מביא התובע ראיות בעניין נזק שכזה.
עו"ד רוזנברג מציע פרשנות אחרת להוראת סעיף 7א. לדעתו הסמיך הסעיף את בתי המשפט לפסוק לתובע פיצויים "גם כאשר הוכח שהתובע כלל לא סבל מפגיעה כלשהי". לשיטתו נועד התיקון למנוע מנתבעים מלהביא ראיות להוכחת הטענה, כי לתובע לא היה מלכתחילה שם טוב ולפיכך הוא אינו זכאי לפיצוי.
אני סבור שהפרשנות הזו אינה מתיישבת עם הוראות החוק וגם אינה רצויה. סעיף 7א עוסק, כאמור, אך ורק במצב בו לא היתה הוכחה של נזק. הוא לא עוסק כלל במקרה בו הובאו ראיות ונמצא כי לתובע לא נגרם נזק. הפרשנות שמציע עו"ד רוזנברג גם אינה רצויה. אם לתובע לא נגרם נזק, משום שהיה לו שם רע, מדוע יש לזכותו בפיצוי? האם לאדם בעל שם רע שכזה, אשר לא סבל מכל פגיעה, מגיע פיצוי?
הפיצויים במשפטי לשון הרע בעקבות תיקון החוק
המשמעות הסבירה היחידה של החוק החדש היא, שסעיף 7א מהווה עיגון סטטוטורי לכלל הפסיקתי הוותיק לפיו ניתן לפסוק לתובע פיצויים "ללא הוכחת נזק". השינוי היחיד שהכניס התיקון נוגע לסכום שייפסק במקרים כאלו. בעבר מוסמך היה בית המשפט לפסוק לתובע שלא הביא ראיות להוכחת נזקיו, פיצויים לפי אומדנו את הפגיעה, ללא הגבלה פורמלית בסכום. כיום מוסמך בית המשפט לפסוק לתובע כזה פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח.
תובע בגין לשון הרע יכול כיום לבחור בשתי דרכים חלופיות. הוא יכול להימנע מלהביא ראיות להוכחת נזקיו ואז יפסוק לו בית המשפט את הסכום הראוי בגין הפגיעה שנגרמה לו להערכתו, עד לסכום של 50,000 ש"ח.
לחילופין יכול התובע להביא ראיות לכך שנגרמו לו נזקים. הנזקים שאותם יוכל התובע להוכיח יהיו נזקים ממוניים, אך גם נזקים לא ממוניים. את הנזקים הלא ממוניים יוכל התובע להוכיח באמצעות עדים שיספרו על הפגיעה בשמו הטוב ועל עגמת הנפש, הצער והסבל שנגרמו לו.
בית המשפט יאמוד את הנזקים המוכחים הללו ויחליט מהו הפיצוי הראוי בגינם. בית המשפט יוכל, כמובן, לפסוק לתובע סכום נמוך ביותר בגין הנזקים הלא ממוניים אותם הוכיח, אולם אם הוכחו נזקים כאלו, הוא לא יהיה מוגבל בפסיקתו על ידי תיקרה פורמלית כלשהי. |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מידע נוסף
להצטרפות |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
