|
|
|
|
|
|
נשיכות בגיל הרך \ נטע ברכל |
|
|
|
נשיכות בגיל הרך
מאת: נטע ברכל, יועצת חינוכית התפתחותית לגיל הרך
נשיכות בקרב ילדי הגיל הרך, ובעיקר עד לקראת גיל שלוש, הן תופעה מוכרת ושכיחה. כהורים, התופעה עלולה להלחיץ ולהפחיד אותנו, אולם, אם נתבונן מעט יותר לעומק, נוכל להבין כי מדובר בתופעה התפתחותית, הנעוצה בגורמים המאפיינים את גילאי הילדים.
גורמים תחושתיים: הקשר הראשוני ביותר של תינוקות עם העולם, נוצר באמצעות הפה (השלב האוראלי, על פי פרויד). הפה, מהווה את מוקד הקשר העיקרי עם העולם החיצוני לילד. דרכו הוא מספק את הצרכים הבסיסיים ביותר שלו: אוכל, שתיה, ואף – נשימה. מאוחר יותר, הוא לומד להכיר חפצים נוספים בעולם באמצעות איבר זה. אנו מכירים את התופעה שבה תינוקות צעירים, נוטים להכניס כל חפץ מוכר או בלתי מוכר לפיהם. באופן כזה, הם בוחנים את החפץ, חשים אותו, ועורכים מאין “בדיקה” למהותו.
מכיוון שילדים במהותם שונים זה מזה, הצורך שלהם לבחון את העולם על ידי החושים שלהם ועצמת הבדיקה, משתנה מילד לילד. ילדים הזקוקים לגירויים תחושתיים חזקים יותר, בהרבה מן המקרים יהיו כאלה הנוטים לנשוך יותר, ובעצמות חזקות יותר.
גורמים רגשיים: אם נתבונן היטב בתינוק רך, ובאופן שבו ניכר עליו שהוא כועס או מתוסכל. שרירי גופו מתכווצים, וניתן לראות את ההתכווצות היטב בשרירי הפנים והפה של הילד. זהו הביטוי הפיסיולוגי הפרימיטיבי ביותר, חסר האמצעים של מצבי התסכול השונים של הילד. בשלב זה, הילד הפעוט, עדיין לא יודע להביע את רגשותיו באופן אחר. הוא מרגיש, ובאופן ישיר – מגיב. בצורה הטבעית והראשונית ביותר עבורו.
גורמים סביבתיים: “הוא כל כך חמוד, שבא לי לאכול אותו לפעמים” מוכר לכם המשפט? כמה פעמים קרה שחשבתם כך על ילדכם? במקרים רבים, אנו, כהורים, נוהגים להביע חיבה ואהבה לילדינו, על ידי נשיכות “ידידותיות”. לנו, כמבוגרים יש יכולת שליטה טובה בשרירי הפה שלנו, אנחנו יכולים לחוש באיזו עצמה נכון יהיה “לנגוס” בבשרו של הבונבון שלנו מבלי להכאיב או לגרום נזק. הילדים בגיל הרך, עדיין אינם מסוגלים לווסת באופן כזה את עצמת הנשיכות שלהם. הם תופסי אותם כפשוטן, וכאשר הם רוצים להביע אהבה או חיבה לאדם אחר, הם עשויים לעשות זאת על ידי נשיכה “ידידותית”, אולם בלא כוונת זדון, להפעיל כוח רב בלסתותיהם ולהכאיב לאהוביהם.
גורם סביבתי נוסף, יכול להיות קשור גם ללמידה חברתית של הפעוט, לגבי דרכים להבעת כעס ותסכולים. ילד הגדל בסביבה שבה ילדים אחרים (אחים גדולים) מביעים את כעסם איליו על ידי נשיכות, עלול ללמוד להשתמש אף הוא בתגובות אלה.
גורמים הבעתיים שפתיים: לקראת גיל שלוש, כאשר יכולת ההבנה המילולית של רוב הילדים גבוהה יחסית, ניתן להבחין בנשיכות של ילדים על רקע קושי בהבעה. ילדים אלה, עלולים להשתמש בנשיכות מתוך תסכול, על חוסר היכולת להתבטא. בשלב זה, הילדים כבר יודעים להעריך את הסיטואציות המתרחשות סביבם, אולם המילים המתאימות לתגובה, לא נמצאות “על קצה הלשון” ומשום כך, הם מתוסכלים.
ביטויי תוקפנות כוללים: מתרחשים לעיתים אצל ילדים מסיבות שונות. שינויים דרסטיים בסביבתו של הילד (מעברים בין מסגרות, הולדת אח, גירושי הורים, וכדומה…). במקרים כאלה, ייתכנו נשיכות, כחלק משינויים בהתנהגות הכללית של הילד.
מתוך האמור בדפים הקודמים, ניתן לצפות שכמעט כל ילד, בשלב כלשהו, בטווח הגילאים המדובר, יתנסה על בשרו בנשיכות, בין אם הוא נמצא בצד הנושך, ובין אם בצד הננשך.
אז מה בעצם עושים?
העובדה שרוב הילדים נושכים, ושהנשיכות בקרב גילאי ילדי הגיל הרך הן שכיחות, ונובעות מגורמים התפתחותיים, אין בה כדי לומר, כי אין מה לעשות כדי להפחית ואף למגר את התופעה.
לתגובות הסביבה יש תפקיד חשוב בהתמודדות עם הבעיה ועם מזעורה עד העלמתה.
במקרים בהם ילדיכם הוא הנושך – כאשר מדובר בנשיכות במסגרת הגן, סביר שתקבלו את האינפורמציה לאחר מעשה. תפקידה של המטפלת / גננת המוסרת לכם את האינפורמציה במקרה זה, הוא ליידע אתכם, לשתף אתכם. בשום פנים ואופן אין זה אומר שמתפקידכם לכעוס על הילד כעת בנוגע למה שנעשה בגן.
מטרת השיתוף של ההורים במקרה כזה הוא למידה טובה יותר על התנהגותו של הילד. הצלבה של אינפורמציה. האם מדובר בתופעה חד פעמית? האם מדובר בילד שמרבה לבטא את תסכוליו על ידי נשיכות? האם ניתן למצוא דפוסי התנהגות דומים גם בבית, או במסגרות אחרות בהן שוהה הילד? לאינפורמציה זו יש חשיבות במציאת הגורמים לנשיכות, ולאופן ההתייחסות אליהם.
ילדים, המתקרבים לגיל שלוש, ואף בוגרים יותר, שנושכים מתוך צורך בגירויים חזקים במיוחד (ילדים אלה יביעו צורך בגירויים חזקים גם בתחומים אחרים, ברוב המקרים), יכולים למתן צורך זה באופן משמעותי, על ידי הדרכה של מרפאה בעיסוק, למשל.
במקרים בהם ילדים נושכים מתוך צורך ביצירת קשר, מתוך חיבה או שמחה, חשוב שנערוך עם עצמנו, כהורים וכאנשי חינוך, בדק בית, באשר להתייחסות שלנו לנשיכות הנובעות מאהבה. באם הן קיימות, יש להפסיקן מייד!
כאשר אתם נתקלים בנשיכות של ילדכם, בהשגחתכם, חשוב לעצור את הנשיכה במהירות האפשרית (אם אפשר, אז אפילו שנייה קודם….). לומר בתקיפות, “אנחנו לא נושכים” , לנסות לברר מה הייתה הסיבה לנשיכה, ולהציע דרך חלופית לפתרון התסכול. (“אם אתה רוצה שיחזיר לך את המשחק, את יכול לומר לו: תחזיר לי את המשחק שלי!” וכדומה(. התהליך צריך להיות קצר וענייני. חשוב שהילד לא ירוויח מהנשיכה את הצעצוע שבגינו היה מתוסכל, או את תשומת הלב אותה ביקש. המסר חייב להיות כזה שלשימוש בנשיכה (כמו בכל אלימות אחרת) אין רווח!
במקרים בהם ילדיכם הוא הננשך – כאשר הנשיכה מתרחשת שלא בנוכחותכם, ואתם מקבלים את האינפורמציה לאחר שוך הסערה, חשוב שתדעו שברוב המקרים, ילדכם כבר אינו זוכר את הנשיכה, וגם אם הוא זוכר, הוא כבר שם את האירוע מאחוריו, וסביר שכבר שיחק שוב בהנאה עם הילד שנשך אותו. ילדים בגיל זה אינם נוטרים טינה!
כמו כן, חשוב לזכור כי נשיכות אינן מתרחשות רק במקרים של חוסר בהשגחה. הן יכולות להתרחש גם כאשר הילד נמצא עם הוריו, או בטיפול אישי צמוד אחר. החשיבות הגדולה ביותר היא בתגובת המטפלת / הגננת לאירוע. תוכלו לברר איתה, מה בדיוק אירע, כיצד נוהגים בגן במקרים של נשיכות, וכיצד טופל ילדכם באירוע הספציפי. (כיצד הרגיעו אותו, האם חזר לשחק במהרה? האם שיחק שוב עם אותו הילד?).
חל איסור על צוות הגן לספר להורה אחד על ילד אחר, ומשום כך, אסור לאיש מאנשי הצוות למסור להורי ילד ננשך, את שם הילד שנשך אותו. במקרים רבים, קורה שהילד הננשך יספר להוריו מי נשך אותו, אולם חשוב! להזכיר בנקודה זו, כי ילדים בגיל זה מספרים אירועים מנקודת מבט מאוד סובייקטיבית, וילד בגיל זה, יכול לתת שם של ילד מהגן, שנשך ילד אחר והאירוע נחרט בזיכרונו, יותר מאשר הילד שנשך אותו בעצמו.
בכל מקרה – הילד הנושך – אינו פושע. הנשיכות בקרב ילדי הגיל הרך הן תופעה התפתחותית, חולפת, ברוב המקרים, והתמדה בתגובות הולמות לננשך ולנושך, תהווה טיפול הולם ויעיל לבעיה.
** למאמרים נוספים בנושא התפתחות מאת נטע ברכל לחצו כאן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מידע נוסף
להצטרפות |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
