|
|
|
|
|
|
נשיכות בגיל הרך \ עדי גרויסמן |
|
|
|
נשיכות בגיל הרך / עדי גרויסמן, גן ילדותא גבעתיים
לאחרונה הגיעו אלי פניות רבות של הורים בנושא נשיכות של ילדים בגן.
בחלק גדול מהפניות הביעו ההורים את תסכולם למראה ילדם שננשך, שלעיתים בא לידי ביטוי בכעס בלתי נשלט כלפי המטפלות בגן וכלפי הילד שנשך את בנם. במאמר זה אסקור בקצרה את ההסברים הפסיכולוגים להתנהגות זו ואביא הצעות של פסיכולוגים ואנשי חינוך להתמודד עם ההתנהגות.
נשיכות בקרב ילדים בגיל הרך, ובעיקר עד גיל שלוש, הן תופעה מוכרת ושכיחה. כהורים וכמחנכים, התופעה עלולה להלחיץ ולהפחיד אותנו, אולם אם נכיר טוב יותר את הגורמים להתנהגות זו, נבין כי למרות שהנשיכות דומות לגילויי תוקפנות ומרדנות אחרים בגיל הרך, מדובר בתופעה התפתחותית, הנעוצה בגורמים המאפיינים את גילאי הילדים.
במאמר של ציפי שליט (פסיכולוגית) היא מסבירה, כי בניגוד להתנהגויות אחרות, הנשיכות פועלות כמטה קסם נגד סבלנותם של ההורים והצוות החינוכי. לדעתה, יש משהו בנשיכות המשאיר סימן לאורך זמן ומעורר בקרב ההורים את החרדה ואת תחושות האשמה הקיימות ממילא, בעצם שילוב הילד בגן. בהקשר לכך חשוב להבין את רצף ההתפתחות של הנשיכות מגיל מוקדם מאוד.
נשיכות מופיעות כבר בגיל מוקדם מאוד והתינוק אינו מודע כלל לכך שהוא נושך. מבחינתו הוא בודק את הסביבה - הקשר הראשוני ביותר של תינוק עם העולם, נוצר באמצעות הפה (השלב האוראלי, על פי פרויד). הפה מהווה את מוקד הקשר העיקרי עם העולם החיצוני.
מגיל שנתיים בערך הפעוט נעשה פעיל יותר, עצמאי יותר ובעל יוזמה והכוח הגופני שבנשיכה הופך להיות משמעותי יותר. פעוט שכועס או מתוסכל עדיין לא יודע להביע את רגשותיו ולכן משתמש בנשיכה להבעת כעס או תסכול.
בנוסף יש מקרים בהם פעוט מחקה מבוגרים שנושכים אותו כאות חיבה. החיקוי בגיל זה מאפיין תהליכי למידה של ילדים ולכן כשהם נושכים הם מחקים את ההתנהגות שראו כביטוי לאהבה או חיבה לאדם אחר, ללא כוונת זדון. מאחר והפעוט אינו יכול לווסת את התנהגותו כמו המבוגר הוא נושך חזק מדי למי שרצה בטובתו.
בנוסף תינוק או פעוט הגדל בסביבה שבה ילדים אחרים נושכים, עלול ללמוד להשתמש אף הוא בתגובה זו. חשוב לציין ששינויים דרסטיים בסביבתו של הפעוט מגבירים את הצורך שלו להשתמש בתגובה זו והנשיכות מהוות חלק משינויים בהתנהגות הכללית שלו. ביטויי תוקפנות מתרחשים לעיתים אצל ילדים מסיבות שונות. בעת שינויים דרסטיים בסביבתו של הילד (מעברים בין מסגרות, הולדת אח, גירושי הורים, וכדומה...). ייתכנו נשיכות, כחלק משינויים בהתנהגות הכללית של הילד.
בכל המקרים שציינתי, חשוב לזכור שתגובות הסביבה משפיעות על תדירות ההתנהגות. ניסיון לעשות התניה ולהגיב בענישה חמורה עם כל נשיכה, נוחל לרוב מפלה. גיל שנתיים שלוש נחשב כ"גיל המרי", שבו הפעוט מצוי בתוך תהליך למידה של מותר ואסור. בשלב זה הוא רק מתחיל להפנים את מושג האיסור. למשל, כשצופים בילד במהלך היום ניתן לראות אותו מבצע פעולות אסורות תוך כדי שהוא חוזר על המילה "אסור". רק בגיל 4-6 שנים הוא מבין את המושג ונוהג לפיו גם ללא פיקוח של מבוגר. מאחר והפעוט נמצא בתחילת הפנמת המושג "אסור", יש להתמיד בתהליך החינוך, הכולל בתוכו הפנמה של חוקים וכללים. לשם כך חשוב שסביבתו של הילד (הורים, משפחה מורחבת ומטפלות) יסבירו לו את כללי ההתנהגות שוב ושוב, ולא רק לגבי נשיכות. רבים מהכללים יוסברו פעמים רבות, במשך שנה שלמה, או יותר, עד שיופנמו. אנו חייבים להיות סבלנים ומאופקים גם כאשר ההתנהגות מעוררת בנו רגשות ומחשבות שלא תמיד אנו יכולים להכיל אותם. ההסברים חייבים לחזור שוב ושוב, מתוך הבנה שיש תהליכים שאורכים זמן בגידול ילדים. אין לוותר על ההסבר ועל התמדה בהפנמת כללי התנהגות רק בגלל שהתהליך אורך זמן.
מכיוון שילדים במהותם שונים זה מזה, הצורך שלהם לנשוך גם הוא שונה. ממחקרים עולה כי ילדים הזקוקים לגירויים תחושתיים חזקים יותר, יהיו כאלה הנוטים לנשוך יותר ברוב המקרים, ועוצמת הנשיכה שלהם תהיה חזקה יותר. לילדים אלה נקדיש זמן רב יותר כדי לסייע להם לעבור שלב זה בלי שיחוו תחושות תסכול וכעס על כך שלא מבינים אותם ולא עוזרים להם לעבור שלב זה.
מתוך האמור בדפים הקודמים, ניתן לצפות שכמעט כל ילד, בשלב כלשהו, בטווח הגילאים המדובר, יתנסה על בשרו בנשיכות, בין אם הוא נמצא בצד הנושך, ובין אם בצד הננשך.
אז מה בעצם עושים?
העובדה שרוב הילדים נושכים, ושהנשיכות בקרב גילאי ילדי הגיל הרך הן שכיחות ונובעות מגורמים התפתחותיים, אין בה כדי לומר, כי אין מה לעשות כדי להפחית ואף למגר את התופעה.
לתגובות הסביבה יש תפקיד חשוב בהתמודדות עם הבעיה ועם מזעורה עד העלמתה.
במקרים בהם ילדיכם הוא הנושך - כאשר מדובר בנשיכות במסגרת הגן, סביר שתקבלו את האינפורמציה לאחר מעשה. תפקידה של המטפלת / גננת המוסרת לכם את האינפורמציה במקרה זה, הוא ליידע אתכם, לשתף אתכם. בשום פנים ואופן אין זה אומר שמתפקידכם לכעוס על הילד כעת בנוגע למה שנעשה בגן.
מטרת השיתוף של ההורים במקרה כזה הוא למידה טובה יותר על התנהגותו של הילד. הצלבה של אינפורמציה. האם מדובר בתופעה חד פעמית? האם מדובר בילד שמרבה לבטא את תסכוליו על ידי נשיכות? האם ניתן למצוא דפוסי התנהגות דומים גם בבית, או במסגרות אחרות בהן שוהה הילד? לאינפורמציה זו יש חשיבות במציאת הגורמים לנשיכות, ולאופן ההתייחסות אליהן.
ילדים, המתקרבים לגיל שלוש, ואף בוגרים יותר, שנושכים מתוך צורך בגירויים חזקים במיוחד (ילדים אלה יביעו צורך בגירויים חזקים גם בתחומים אחרים, ברוב המקרים), יכולים למתן צורך זה באופן משמעותי, על ידי הדרכה של מרפאה בעיסוק, למשל.
במקרים בהם ילדים נושכים מתוך צורך ביצירת קשר, מתוך חיבה או שמחה, חשוב שנערוך עם עצמנו, כהורים וכאנשי חינוך, בדק בית, באשר להתייחסות שלנו לנשיכות הנובעות מאהבה. באם הן קיימות, יש להפסיקן מייד!
כאשר אתם נתקלים בנשיכות של ילדכם, בהשגחתכם, חשוב לעצור את הנשיכה במהירות האפשרית (אם אפשר, אז אפילו שנייה קודם...). לומר בתקיפות: "אנחנו לא נושכים" , לנסות לברר מה הייתה הסיבה לנשיכה, ולהציע דרך חלופית לפתרון התסכול ("אם אתה רוצה שיחזיר לך את המשחק, את יכול לומר לו: תחזיר לי את המשחק שלי!" וכדומה...).
על התהליך להיות קצר וענייני. חשוב שהילד לא ירוויח מהנשיכה את הצעצוע שבגינו היה מתוסכל, או את תשומת הלב אותה ביקש. המסר חייב להיות כזה שלשימוש בנשיכה (כמו בכל אלימות אחרת) אין רווח!
במקרים בהם ילדיכם הוא הננשך - כאשר הנשיכה מתרחשת שלא בנוכחותכם, ואתם מקבלים את האינפורמציה לאחר שוך הסערה, חשוב שתדעו שברוב המקרים, ילדכם כבר אינו זוכר את הנשיכה, וגם אם הוא זוכר, הוא כבר שם את האירוע מאחוריו, וסביר שכבר שיחק שוב בהנאה עם הילד שנשך אותו. ילדים בגיל זה אינם נוטרים טינה!
כמו כן, חשוב לזכור כי נשיכות אינן מתרחשות רק במקרים של חוסר בהשגחה. הן יכולות להתרחש גם כאשר הילד נמצא עם הוריו, או בטיפול אישי צמוד אחר. החשיבות הגדולה ביותר היא בתגובת המטפלת / הגננת לאירוע. תוכלו לברר איתה, מה בדיוק אירע, כיצד נוהגים בגן במקרים של נשיכות, וכיצד טופל ילדכם באירוע הספציפי (כיצד הרגיעו אותו, האם חזר לשחק במהרה? האם שיחק שוב עם אותו הילד?...).
חל איסור על צוות הגן לספר להורה אחד על ילד אחר, ומשום כך, אסור לאיש מאנשי הצוות למסור להורי ילד ננשך, את שם הילד שנשך אותו. במקרים רבים, קורה שהילד הננשך יספר להוריו מי נשך אותו, אולם חשוב! להזכיר בנקודה זו, כי ילדים בגיל זה מספרים אירועים מנקודת מבט מאוד סובייקטיבית, וילד בגיל זה, יכול לתת שם של ילד מהגן, שנשך ילד אחר והאירוע נחרט בזיכרונו, יותר מאשר הילד שנשך אותו בעצמו.
בכל מקרה - הילד הנושך - אינו פושע. הנשיכות בקרב ילדי הגיל הרך הן תופעה התפתחותית, חולפת, ברוב המקרים, והתמדה בתגובות הולמות לננשך ולנושך, תהווה טיפול הולם ויעיל לבעיה.
לסכום:
הנשיכות הן למעשה ביטוי לתוקפנות פרימיטיבית אשר עדיין לא עברה שכלול, אך בהמשך תסייע לילד בתפיסת מקומו בעולם. הנשיכות הינן חלק מתהליך התפתחותי אשר רבים מהילדים יתנסו בו הן מהצד הנושך והן מהצד הננשך. זוהי תופעה חולפת, ותגובות נכונות, עקביות והולמות הן של ההורים והן של הצוות החינוכי כלפי הילדים הנושכים והננשכים יאפשרו פתרון יעיל ויעזרו בצמצום התופעה. תגובה מותאמת מובילה להתפתחות טובה של התוקפנות אצל הילד ותסייע לו לביסוס תחושת הנפרדות על ידי הבנה כי התוקפנות שלו אינה הרסנית.
לצורך כתיבת המאמר נעזרתי בביבליוגרפיה הבאה:
1. עדנה כצנלסון ( 1998 ), הורים וילדים ומה שביניהם. הורים וילדים מו"ל.
2. נטע ברכל , נשיכות בגיל הרך.
3. נופר ישי- קרין , נשיכות בגנון ותורתו של ויניקוט לגבי תוקפנות.
4. ציפי שליט, נשיכות בגיל הרך כתופעה חברתית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מידע נוסף
להצטרפות |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
