|
|
|
|
|
|
יש לי פיפי- חלקו של הגן בתהליך הגמילה / ד"ר קלודי טל |
|
|
|
יש לי פיפי – חלקו של הגן בתהליך הגמילה מחיתולים
ד"ר קלודי טל, פסיכולוגית התפתחותית
"הד הגן", רבעון לחינוך בגיל הרך. חוברת ב', שבט תש"ס, ינואר 2000
לפני קריאת המאמר, חשבי מה עמדתך בנושא הגמילה מהצרכים. האם, לדעתך, מתפקידה של הגננת לטפל בנושא או לא? נסי לנמק את עמדתך.
במהלך הקריאה במאמר נסי לבדוק באיזו מידה עמדתך האישית עולה בקנה אחד עם הכתוב בו או שמא מנוגדת לכך. כניסתם של הילדים בני השלוש למערכת החינוכית הממוסדת מעוררת את הצורך להגדיר מחדש את תפקידי הצוות החינוכי בגן-הילדים בתחומי עשייה רבים. תפיסת הוראה תואמת התפתחות, כזו שהצרכים של הילד עומדים במרכז העשייה החינוכית, מחייבת שינויים בתכנים, באופן ההוראה ובארגון העבודה בכללותה.
אי אפשר מצד אחד לפתוח את הגנים הציבוריים לילדים הצעירים ובמקביל לדרוש מהם ומהוריהם להתאים את עצמם לדרישות הגנים "לילדים גדולים" במקום שהמסגרת תתאים את עצמה אליהם. תחום העצמאות והקניית ההרגלים בכלל ועניין הגמילה לקראת שליטה בצרכים וקשיי גמילה בפרט נמנים עם הנושאים החשובים שהצוות החינוכי בגני-הילדים, העובד עם ילדים צעירים, צריך להבין בהם. טעויות הגננות בתחום זה, בשילוב עם קשיי גמילה ש"הילד מביא מהבית", עלולים "לתקוע" את הילד בבעיות של שליטה על צרכיו.
קשיים אלה מעיבים על התיפקוד היומיומי של הילד ושל משפחתו, על תיפקוד הגן, אך גרוע מכל – את מחיר טעויות הגמילה משלם הילד באופן שבו הוא מגבש את התפיסה העצמית שלו כאדם עצמאי, כישות נפרדת. במאמר הנוכחי ננסה להבין את תהליך הגמילה לקראת שליטה בצרכים ונתמקד בהבנת התהליך מזווית ההסתכלות של כל המשתתפים בו. ננסה להתייחס לסוגיות הבאות:
· מהו תהליך הגמילה?
· במה הוא כרוך?
· שיטות גמילה.
· גורמים המשפיעים על הגמילה.
· קשיים שכיחים ודרכי ההתמודדות אתם.
מהו תהליך הגמילה לקראת שליטה בצרכים?
(נסי להשיב על שאלה זו לפני שאת ממשיכה את הקריאה!)
ההגדרה של תהליך הגמילה לקראת שליטה בצרכים תלוי בתפיסה החינוכית של המגדיר. תפיסה זו משפיעה על הגיל, ועל האופן שבו ההורים והמחנכים מלמדים את הילד, כחלק מתהליך הסוציאליזציה, לעשות את צרכיו בשירו- תים. בארץ, בדומה לגישה המערבית הרווחת, נהוג בדור האחרון להתחיל בתהליך לקראת הגמילה בגיל שנתיים-שנתיים וחצי. בגיל זה, הילדים נמצאים (לפי התיאוריה של אריקסון) בעיצומה של תקופת המעבר לאוטונומיה [1]. בשלב זה, הפעוט מגבש את תפיסת האני בנפרד מהדמויות המטפלות והוא מגדיר את עצמו ואת רצונותיו בנפרד. במקביל הוא לומד את הכללים ואת הנורמות של החברה שבה הוא חי, בתיווכם האינטנסיבי של ההורים והמחנכים האחרים. בתקופה זו, הילד לוקח בהדרגה אחריות על תיפקודים שקודם-לכן היו באחריות המטפלים. הוא אוכל בעצמו, מנסה להתלבש ולרחוץ ידיים באופן עצמאי וכן לומד לקחת אחריות על עשיית הצרכים. בד בבד עם הדחף ההתפתחותי של הילדים לעשות דברים לבד ובנפרד, הם נדרשים ללמוד לבטא את הצרכים שלהם ואת רצונותיהם באופן שעולה בקנה אחד עם כללי החברה שבה הם חיים. דהיינו, ילדים לומדים לאכול בעצמם ובד בבד לומדים את נורמות התרבות בנושא זה (לדוגמה, צלחת אישית לעומת צלחת משותפת, מזלג, כף וסכין לעומת מקלות או ידיים וכו').
לפי תפיסה זו, בתהליך הגמילה הילד לומד בהדרגה לקחת אחריות על הטיפול בעשיית הצרכים שלו. ובמקביל הוא לומד לעשות צרכים בדרך המקובלת על האנשים שבקרבם הוא חי.
ניתן לסכם, כי בתהליך הגמילה ישנו חלק התפתחותי אוניברסלי הכולל את הבשלות הפיזיולוגית והקוגניטיבית ואת המוכנות הרגשית של הילד ליטול אחריות על תפקידי הגוף שלו; במקביל ישנו חלק תרבותי הקובע מהם הכללים הנאותים לעשיית צרכים באותה תרבות. בנוסף אין להתעלם מכך שגם אנשים החיים באותה תרבות נבדלים אלו מאלו בתפיסות החינוכיות שלהם לגבי הדרך שבה יש להנחיל את ערכי ונורמות התרבות לילדים הצעירים.
במה כרוך תהליך הגמילה?
גמילה "נכונה" צריכה לקחת בחשבון מספר גורמים:
· מידת הבשלות הפיזיולוגית והקוגניטיבית של הילד ובמקביל מידת הנכונות או הרצון שלו לקחת אחריות על עצמו בתחום עשוות הצרכים.
· מודעות והגדרה בהירה של הנורמות התרבותיות של החברה שבה אנו חיים כמו גם הנורמות התרבותיות של משפחת הילד (עלינו לזכור שאנו מדינת עלייה שבה הילדים ומשפחותיהם מייצגים מיגוון של תרבויות).
· הבדלים בינאישיים בין מחנכים (הורים כמו גם של צוות חינוכי) בכל הנוגע לאופן שבו יש להנחיל נורמות התנהגות לילדים בכלל, ובנושא הגמילה לקראת שליטה בצרכים בפרט.
· גורמים נוספים.
בשלות ונכונות
רוב הילדים בני השנתיים-שנתיים וחצי בשלים פיזיולוגית לתהליך הגמילה.
בשלות זו כוללת שליטה על שרירי הסוגרים. נזכור גם שהבשלות של השרירים השולטים על פי-הטבעת מקדימה את השליטה הפיזיולוגית על השרירים של שלפוחית השתן. יחד עם זאת, נתחיל בתהליך הגמילה אך ורק כשבצד הבשלות הפיזיולוגית נבחין גם בבשלות קוגניטיבית. הבשלות הקוגניטיבית כוללת בעיקר את ההבנה של שרשרת הסיבתיות הבאה: הקשר בין האיתותים הגופניים המבשרים על הצורך להתפנות, לבין הטלת שתן או עשיית קקי. אחר-כך, כחלק אינטגרלי של תהליך הגמילה, מיתוספת חוליה נוספת לשרשרת זו והיא עשיית צרכים באסלה או בסיר או במקרים מסוימים מאחודי עצים ושיחים. היינו, תהליך הגמילה כרוך ב"השחלת" חוליה נלמדת בין תחושת הצורך להתפנות לבין עשיית הצרכים. מעבר ללמידה של "מה עושים במקרים אלו", על הילד להחליט שהוא מוכן לשלוט בשריריו עד אשר הוא מגיע ל"מקום המיועד" לצורך ההתפנות.
דהיינו, על הילד לא רק להיות בשל פיזיולוגית ולהבין את הקשר בין תחושות הגוף שלו לבין התוצאות שלהן, אלא עליו לרצות להיות קשוב לגוף שלו ולהחליט שהוא רוצה לקחת אחריות על חלק זה של התהליכים הפיזיולוגיים המתרחשים בגופו.
ילדים מצוידים מבחינה התפתחותית במוכנות לגלות הקשבה לגוף שלהם. אך הם יביאו לידי ביטוי התנהגותי מוכנות זו אך ורק אם האינטראקציות המצטברות שלהם עם הוריהם ועם המחנכים השונים שלהם מאפשרים ומעודדים תהליכים אלה. אנו מדגישים כאן אפוא, כי הנכונות האמיתית של הילד לקחת אחריות על גופו היא הגורם הרגיש ביותר להשפעה סביבתית מבין הגורמים האחרים המשפיעים על תהליך הגמילה.
המחנכים אינם יכולים בדרד כלל להשפיע על הבשלות הפיזיולוגית ואילו השפעתם על הבשלות הקוגניטיבית היא ברוב המקרים עקיפה. אין צורך בדרך כלל ללמד ילדים שהתפתחותם היא תקינה שיש קשר בין איתותי הגוף שלהם המתריעים על הצורך להתפנות לבין התוצאות הבאות בעקבות תחושות גוף אלו. ההתנסות החוזרת של הילדים בשרשרת התנהגות שבה הם חוו את שלבי התהליך השונים קורים בזה אחר זה, והמודעות העצמית הגוברת שלהם, מובילה אותם להבנת הסיבתיות ללא כל צורך ב"הוראה" ספציפית בנושא. זאת ועוד, ילדים שהתפתחותם תקינה אינם זקוקים ל"הוראה" פורמלית באשר למקום שבו הם צריכים לעשות את הצרכים. הם אינם זקוקים לשנן שצרכים יש לעשות באסלה או בסיר. הם לרוב אינם זקוקים להדגמות ותרגולים כיצד יושבים על האסלה או על הסיר.
במהלך החשיפה המתמשכת לנורמות ההתנהגות של בני הבית הם מפנימים בעצמם את הידע הזה. בסעיף הבא ננסה לתרגם את האמור כאן להנחיות למחנכים.
נורמות החברה ונורמות המשפחה
לכל חברה ולכל קבוצה יש נורמות המסדירות את חיי השיתוף בה. מנגד, חשוב מאוד שנזכור שמטבען נורמות תרבותיות הנן יחסיות ואין שום דבר נכון באופן מוחלט לגביהן. דהיינו, הנורמות התרבותיות אינן אוניברסליות. לעתים מחנכות מתייחסות אל נורמות כאל אמת מוחלטת המחייבת את כולם. הן מתעקשות על כפייתן של הנורמות שלהן או נורמות אופנתיות על אנשים אחרים לרבות הילדים והוריהם. היו תקופות שבהן מותר היה להרגיל את הילדים לשבת אך ורק על סיר וחלילה מלהתחיל את הגמילה באסלה. היום נראה לי שה"טרנד" הוא להרגיל את הילדים לעשות צרכים באסלה ואך ורק באסלה. רבות המחנכות המתחלחלות מהרעיון המועלה על-ידי הורים להציב את הסיר בסלון בשלביה הראשונים של הגמילה ובמקביל חל איסור אוניברסלי לכאורה לאכול בסלון.
ילדים בגיל הרך צריכים ללמוד במהלך הסוציאליזציה שלהם שישנם כללים ושעליהם כפרטים השייכים לקבוצה לנהוג על-פי כללי החברה.
לעומת זאת, תהליך הגמילה איננו מחייב שהילדים ילמדו לעשות צרכים רק בסיר או רק באסלה. חשוב שהמחנכות יבחינו בין היותה של הגמילה תהליך התפתחותי אוניברסלי לבין ההיבטים התרבותיים המסדירים את אופן ביצועה (כגון מתי מתחילים בתהליך ומה מלמדים את הילדים בתהליך הגמילה).
הבדלים ביניאישיים בין מחנכים בנוגע לאופן שבו מנחילים נורמות וערכים חברתיים
אחת השאלות המרכזיות ביותר בחינוך בכלל ובגמילה בפרט היא כיצד רצוי להנחיל את נורמות החברה ואת ערכיה לדור הצעיר (סרוף וחבריו 1998[2]) מסווגים את גישות החיברות ל"חיברות מבחוץ", שבה כופים את נורמות החברה על הילדים, לעומת "חיברות מבפנים", שבה מניחים שהילדים מאמצים ברצון ועל-ידי שכנוע את אותן הנורמות.
שיטות גמילה: -חיברות מבחוץ" ו"חיברות מבפנים"
תהליד הגמילה של ילד שהוריו ומחנכיו פועלים לפי גישת ה"חיברות מבחוץ" שונה מאוד מתהליך הגמילה המתבסס על רצונו של הילד לאמץ את נורמות החברה. בגישת גמילה המתבססת על "חיברות מבחוץ", המבוגר נוטל על עצמו את האחריות וכופה במידה כזו או אחרת את הגמילה על הילד. לפי שיטה זו, המבוגר מחליט בצורה פחות או יותר שרירותית מתי לגמול את הילד (בקיץ, כשנוח למסגרת החינוכית, יחד עם עוד ילדים, לפעמים הילד נדרש "להמתין" עם הגמילה עד שתורו יגיע). מבוגרים המאמצים שיטה זו מתייחסים לבשלות של הילד אך ורק במובן של בשלות פיזיולוגית. שהרי בגישה זו הילד נתפס כפסיבי ואילו את ההבנה שיש לקשר בין תחושות גוף לבין שליטה הם מתכוונים ללמד את הילד בדרך שיטתית במהלך הגמילה. זאת ועוד, המבוגר מחליט היכן על הילד לעשות את הצרכים (סיר, אסלה) והוא קובע את הזמנים שעל הילד לשבת בסיר או באסלה.
דהיינו, המבוגר לוקח את הילד ומושיב אותו על הסיר או על האסלה בתדירות קבועה. הילד אמור ללמוד לקשר בין ישיבתו על הסיר לבין התוצאות בשיטה של התניה. ואכן הילד מקבל שבחים אם וכאשר הוא מסוגל להביא ל"תוצרת". שיטת גמילה בגישת "חיברות מבחוץ" עשויה לכלול רק חיזוקים לילד בעקבות "הצלחות" או לחילופין שילוב בין חיזוקים חיוביים לבין חיזוקים שליליים במקרה וקורות "תאונות". בשבועות או בחודשים שבהם נמשך תהליך הגמילה ואחריו, המבוגרים נוהגים "להזכיר" לילד מפעם לפעם ללכת לשירותים ואף לעודד אותו ללכת ולנסות "את מזלו".
ניתן לראות שבגישה זאת הילד מובל ומבצע.
הנוקטים בגישת גמילה המתבססת על "חיברות מבפנים" מנסים "להצטרף" לילד ולתמוך בו בתהליך הגמילה כאשר הוא מראה סימנים ברורים שהוא בשל והוא מראה נכונות אמיתית "להיות גדול", להוריד את הטיטול ולעשות את הצרכים כמו הגדולים. במקרים אלה, המבוגרים קשובים לאיתותי הילד והילד אומר שהוא רטוב, מראה סימנים שהוא רוצה להיפטר מהטיטול, מתיישב על האסלה ועוד). אז ורק אז (לא חשוב אם הדבר קורה בקיץ או בחורף, או כשנוח או לא נוח למסגרת), משתפים את הילד בהחלטה להוריד את הטיטול ורצוי גם שהוא יהיה פעיל עד כמה שאפשר בהורדתו הפיזית של הטיטול.
הבית או הגן שבהם ילדים עוברים גמילה צריכים להיות ערוכים ל"תאונות" וקיפול שטיחים, כיסוי ספות וכורסאות) מבלי שיהיה צורך לפחד או "לנדנד" לילדים כל הזמן שילכו לשירותים. חשוב גם שהסיר או האסלה יהיו נגישים לילד והוא יבחר בין הסיר לבין האסלה.
לפי שיטה זו, הילד אמור להחליט בעצמו מתי לשבת על סיר או על אסלה ואם הוא זקוק לעזרה לפשוט בגדים או מעוניין שמישהו יישב על ידו, המבוגר נענה לבקשותיו.
גם בשיטה הזו ניתן לשבח את הילד על כך שעשה את הצרכים בשירותים או באסלה, אך הפעם השבחים ניתנים על שרשרת התנהגותית שהיתה רובה ככולה בשליטת וביוזמת הילד. הילד לומד שכדאי להיות עצמאי ולא שהוא עושה את הצרכים למען ההורים או המחנכות ועל מנת לקבל פרס חומרי גדול. לפי גישה זו המבוגר איננו מושיב את הילד, מפשיט אותו ומזכיר לו (דהיינו, פעולות שבהן הילד פסיבי) אלא הוא עוקב אחרי הילד ומגיש לו עזרה לפי בקשת הילד. הילד מוביל את התהליך והמבוגר נענה.
יישום מוצלח של שיטת גמילה זו מותנה קודם כל ביכולת של המבוגר לתת אמון ביכולת של הילד ללמוד לשלוט בצרכיו ובנכונותו לשנות את הסביבה ואת אורחות-החיים הרגילים לזמן-מה על מנת לאפשר לילד להצמיח את השליטה על הצרכים מתוכו.
מהם היתרונות והחסרונות של כל אחת משתי הגישות?
למי מתאימה כל גישה?
חשוב לזכור ששיטות הגמילה שתוארו למעלה אינן טכניקות שונות שכל אחד יכול לאמץ בכל רגע נתון.
שיטות אלו משקפות תפיסות עולם חינוכיות שונות והנחות שונות באשר לאופיו של הילד; האם הוא לומד אקטיבי או פסיבי, האם קיים בו הדחף או הנכונות לצמוח אם לאו? הורים ומחנכים מחזיקים בתפיסות עולם אלו מבלי שינסחו אותן או יציגו אותן. יחד עם זאת, הנחות היסוד הסמויות שלהם לגבי אופי הילד וטבעו של החינוך ה"אידיאלי" נוטות להנחות את פעולותיהם היומיומיות.
בגישה הראשונה, למבוגר יש שליטה על הנעשה ועבור אנשים רבים זהו יתרון משמעותי. השיטה הזו, כל עוד היא עובדת ומצליחה, נתפסת על-ידי המחנכים כיעילה מאוד. הכל אמור לפעול פחות או יותר כמו סרט נע, בלי הצורך לעצור ולחשוב על מה שאנו עושים.
ואכן, אין להתווכח עם העובדה שילדים רבים נגמלים בהצלחה לפי שיטה זו (למרות שחלק מאתנו אינו שותף להנחות היסוד שלה וגם לאור העובדה שאין זו הגישה האופנתית המוצהרת בסוף שנות ה-90). זאת ועוד, יש לזכור שהשיטה שבה מבוגרים מחליטים מתי לגמול ילדים היתה השיטה האופנתית לפני שנות דור והיא עדיין עשויה להנחות הורים
לילדים שנולדו בארצות שבהן החינוך האידיאלי נתפס כסמכותי יותר. מנגד, נציין כי הגמילה לפי השיטה של "חיברות מבחוץ" יושמה בעבר, לפני עידן הטיטולים החד-פעמיים ומיושמת לעתים קרובות כאשר הילדים צעירים יותר, בסביבות גיל שנה.
בגיל שנה, הילדים אינם מגלים לרוב בעצמם רצון והבנה באשר לשליטה בצרכים. לכן, בגיל צעיר יותר, פעוטים עשויים לשתף פעולה בתהליך גמילה שבו הם נתפסים כפסיביים מבלי שיתפתחו מאבקי כוחות עם ההורים.
שהרי בגיל שנתיים-שלוש אחד הגורמים המרכזיים לקשיי גמילה נעוץ במאבקי שליטה בין הפעוט המתפתח לבין הוריו ו/או המחנכים האחרים.
גישת הגמילה הנסמכת על "חיברות מבפנים" עולה בקנה אחד עם הצרכים הרגשיים של הילד בתקופת המעבר לאוטונומיה, כפי שהם מוסברים בתיאוריה של אריקסון.
גישה זאת אמורה לתרום לתחושת היכולת של הילד (שהרי הוא מצליח ביעד שהוא מציב לעצמו). זאת ועוד, גישת הגמילה השנייה תורמת במקביל להפרדה הרגשית בין הילד לבין מחנכיו: הוא לומד שהוא יודע הכי טוב מה הוא מרגיש ואיש זולתו איננו מכיר את תחושות הגוף שלו טוב ממנו. בגישה הראשונה של "חיברות מבחוץ" נוטה להשתמר הטשטוש בין תחושות הילד לבין תחושות המחנכים, שהרי אם הם מזכירים לו כל הזמן ללכת לשירותים, אולי הם יודעים טוב ממנו מתי הוא צריך להתפנות?
הקושי העיקרי עבור המחנכים ביישום הגמילה המותאמת לילד, נובע מכך שהילד עשוי לגלות את רצונו להוריד את הטיטול בעיתוי לא נוח למחנכים ועל-ידי כך לחייב אותם לשנות משהו באורחות-החיים ובתיכנון הפעילויות לכל הקבוצה על מנת לאפשר לילד להביא את רצונו לידי ביטוי.
במסגרות חינוכיות, הנכונות לגמול ילדים מתוך התאמה מקסימלית לצרכים המובעים שלהם מחייבת לשנות סדרי עדיפויות. היינו, חשוב להחשיב את תהליך הגמילה כחלק אינטגרלי מהעשייה החינוכית בגן ולהקדיש לה זמן ומשאבים כמו לכל נושא אחר. אם רואים בגמילה גורם המפריע להתקדם בנושאים החינוכיים כמובן שנגיע למסקנה שאין אפשרות לגמול ילדים בקצב שלהם.
יש לזכור שמדובר כאן בילדים בני שנתיים-שלוש כאשר יוזמים לראשונה את תהליך הגמילה. בסעיף אחר נדון באופני הטיפול בילדים בוגרים יותר בני 3, 4 או 5. כאשר קשיי השליטה שהם מגלים מבטאים תקלות בתהליך הגמילה.
בשלב מאוחר יותר של תיקוני התקלות, עומדות לרשות המחנכים וההורים פחות אפשרויות ונדרשת זהירות רבה יותר ביישום כל צעד אפשרי על מנת לא "לתקוע" את הילד בקשייו לזמן רב.
גורמים נוספים המשפיעים על תהליך הגמילה.
· מאפיינים אישיים וייחודיים של הילד, כגון נטיות הטמפרמנט שלו. כולנו מכירים את המציאות שבה אותה גישה לכאורה מביאה לתוצאות שונות עם ילדים שונים, גם אם הם אחים, קל וחומר עם ילדים שונים בגן. הדבר קורה בין היתר בשל השונות הבסיסית בין הילדים באופיים. נדגים אחדות מנטיות הטמפרמנט של הילדים שלהן נגיעה אפשרית לגמילה ולתוצאותיה.
· רגישות גבוהה למישוש (דהיינו סף נמוך), הבאה לידי ביטוי בכך שהמגע של הטיטול מפריע לילד והמגע של הטיטול הרטוב מפריע לו שבעתיים, עשויה לדרבן את הילדים להיגמל מהר מאוד, הם נוטים לאותת באופן חד משמעי לסביבה שהטיטול מפריע להם, הסביבה נענית והיעדר של "תאונות" רבות במהלך הגמילה גורם להורים לזרום בקלות עם הילדים.
· ילדים שקצב ההסתגלות שלהם לשינויים הוא איטי ובאמת קשה להם להתרגל בין היתר לאסלה או לחדר השירותים בגן. ילדים אלה עלולים להתאפק שעות ארוכות (לגלות שליטת יתר) ולהימנע מעשיית צרכים בגן
ולפעמים כשהם אינם יכולים יותר (במיוחד כשמדובר במסגרות הפועלות עד שעות אחה"צ המאוחרות), הם עושים את הצרכים במכנסיים בלית ברירה.
ילדים שהדחף שלהם להשליט את רצונם על המתחולל בגופם ולשמור על האוטונומיה שלהם הוא כל-כך חזק (למזלם ולמזל ההורים והמחנכים שלהם) שהם לא יאפשרו להוריהם להתערב היכן שהם מרגישים שהם צריכים לקבוע. ילדים אלה ילכו מיוזמתם לסיר או לאסלה, ויתעקשו על שלהם במקרים אלה, לא ייווצר מאבק של שליטה כי הילדים מתעקשים
לקבוע וההורים זורמים אתם.
המוטיבציה של ההורים לגמול את ילדיהם – מקורותיה ועצמתה
נראה כי הטיטולים המשופרים של ימינו הם פתרון נוח ואסתטי להורים שהפרוטה מצויה בכיסיהם. בהיעדר הטרחה המרובה שהיתה כרוכה בטיפול בחיתולי הבד ה"היסטוריים" נראה כי יש הורים שלא אצה להם הדרך לגמול את הילדים.
הם פוסחים לעתים על איתותי וסימני הילד להוריד את הטיטול ודוחים את העניין עד הקיץ, או עד שנשוב מהחופשה. כך אובד ה"מומנטום" של הנכונות המקורית של הילד להיגמל ומתחילים בתהליך גמילה שאיננו תמיד מתואם עם רצונו של הילד. ואז ההורים נאלצים לעבוד קשה עד לסיומה של הגמילה. לעומתם, ישנם הורים שהחיסכון בהוצאות המשפחתיות על טיטולים ידרבן אותם להיות ערניים לאיתותי הילד ולא לשדר מסרים כפולים בקשר לרצינות כוונותיהם. במקרים אלה הילדים עשויים לקלוט את נחישותם של ההורים ומתגייסים בתורם לשתף פעולה בתהליך הגמילה.
הורים ומחנכים המאפשרים לילדים הצעירים הבעה אוטונומית של רצונותיהם
הורים ומחנכים המאפשרים לילד להתבטא בחופשיות בציור ובמשחק, לתרגל אוטונומיה תיפקודית בלבוש ורחצה יוצרים תנאים ואווירה נאותים גם לתהליך גמילה לקראת שליטה בצרכים.
מידת התיאום בין ההורים למחנכים בתהליך הגמילה
כאמור לעיל רוב הילדים בגיל שנתיים, שנתיים וחצי בשלים פיזיולוגית לתהליך גמילה.
רבים מהם מצויים בגיל זה במעונות יום. לכן מידת התיאום בין ההורים לבין המחנכים היא גורם מרכזי וחשוב המשפיע על תוצאות הגמילה. מידה סבירה של רציפות בטיפול בתחום זה הנה הכרחית.
ראשית כל, חייבת להיות הסכמה על התחלת הגמילה ועל ההחלטה אם הילד בשל לכך או לא (ולמה הוא בשל או לא). שנית, עלהמחנכים להבין שההורה הוא המטפל העיקרי ובשום מקרה אין להחליט על גמילה למרות רצון ההורה.
ניתן לשכנע אותו שאולי טובת הילד מחייבתלהתחיל בגמילה אך הגננת לא יכולה ולא צריכה לגמול את הילד בעצמה כי ל"הורים אין זמן וראש לזה". התחלה מוסכמת של הגמילה עשויה להפחית את הסיכון של זיגזגים של הורדה חפוזה של הטיטול והחזרתו לאחר נסיון נפל של גמילה.
במקביל, ראוי שהמחנכים יבקשו את שיתוף הפעולה של ההורים (אולי במסגרת אסיפת הורים בנושא) בכך שהם לא יתחילו בתהליך גמילה של הילד ללא תיאום מוקדם עם הצוות החינוכי בגן.
גם על גישת הגמילה (זרימה עם הילד לעומת גישה יותר התנהגותית) יש לדון עם ההורים. חשוב לזכור גם, שאי-אפשר להכתיב להורים גישה שאיננה מקובלת עליהם. יותר סביר לנסות ולהתאים את גישת הגן במידת האפשר לגישה של ההורים. במקרים שהדבר איננו אפשרי יש להודיע על כך להורים ולחשוב על פתרון מוסכם על כל הצדדים.
עם כניסתם של בני השלוש למערכת הגנים (שחלקם הגדול – גמולים). מקובל לעתים לדרוש שההורים יביאו את הילד גמול בראשית שנת הלימודים או אחרי חופשת הפסח. דרישה כזו איננה מתחשבת במורכבות של תהליך הגמילה וניסינו לגעת במורכבות זו במאמר הנוכחי). גמילה בלחץ, עם מועד יעד שנקבע על-ידי גורם חיצוני, מבטיחה שההורה יגש
לילדו בחרדה מסוימת ובחוסר סבלנות. אווירה כזו מבטיחה כמעט תמיד שהילד יתחפר בעמדתו ויסרב לשתף פעולה עם תהליך הגמילה.
אינני מודאגת מהמקרה שבו ההורים מבינים שאין זו דרישה מוצדקת או מיטיבה עם הילד. במקרה זה הם עשויים להביע את מורת-רוחם בשיחה עם הגננת או לחילופין לבחור שלא לרשום את הילד לגן שבו כופים על הילד ועל הוריו הליך שעשוי שלא להתאים להם. קשיים עלולים להתעורר במקרה שבו ההורים עלולים (לעתים בתחושה של חוסר ברירה) להיעתר לדרישת הגננת. דרישה אולטימטיבית מעין זו, כשהיא מאומצת על-ידי ההורים, מבטיחה כמעט תמיד קשיי גמילה, שמן הסתם יבואו לידי ביטוי הן בבית והן בגן.
קשיים שכיחים המתגלים במהלך הגמילה ודרכי התמודדות אפשריות
הקשיים השכיחים המתגלים בקרב ילדים בני שלוש עד חמש בהקשר הגמילה הם:
1. איפוק. הילד מתאפק שעות רבות מאוד ומסרב לגשת לשירותים בגן או במעון באופן סדיר. הילד עשוי לפתוח לעתים ב"ריקוד" כחלק מההתמודדות עם הלחץ על השלפוחית ולבסוף הוא עלול לעשות את הצרכים במכנסיים.
2. גם אחרי תקופה ממושכת ללא טיטול, הילד החש שעליו להתפנות מבקש ומתעקש ללבוש את הטיטול ולעשות את צרכיו בטיטול. במקרה הזה, הילד מתייחס אל הטיטול כאל שירותים אלטרנטיביים. הוא מרגיש צורך להתפנות ושולט בצרכיו עד אשר הטיטול – השירותים האלטרנטיביים – מובא אליו ורק אז הוא מתפנה. לעתים הוא ניגש לאיזו פינה שקטה, שבה הוא עושה את צרכיו. ההמשך תלוי בכללים הנרקמים בכל משפחה.
לעתים מעודדים את הילד להתקלח ולהחליף בגדים מיד וקורים מקרים שבהם הילד מתרגל להסתובב עם ה"חבילה" זמן רב יחסית.
ישנן משפחות שהילד פעיל יותר בתהליך ההחלפה והניקוי העצמי לעומת משפחות שבהן ההורים נוטלים על עצמם חלק פעיל יותר בתהליך. תופעה זו מאפיינת לעתים ילדים בוגרים בני 4 ו-5 (כאשר לא ניתן טיפול מוקדם יותר). לעתים קרובות קורה שהילד
מתכנן את יציאותיו לשעות שהוא נמצא בבית והגננת לא מודעת לקושי זה.
3. מצב שכיח בקרב ילדים צעירים יחסית ובני שלוש-שלוש וחצי הוא שיש להם "תאונות" רבות, מעין מצב שהילדים מסרבים להיגמל, לקחת אחריות על הצרכים שלהם. זהו מצב ביניים שאם מטפלים בו נכון, מונעים התפתחותן של תופעות מעכבות יותר מבחינת הילד (לדוגמה, איפוק או עשיית צרכים קבועה בטיטול).
ישנן ואריאציות גם בנושא זה: ישנם ילדים ששולטים בהטלת השתן אך עושים צואה במקומות שונים בגן ובבית, לעומת ילדים אחרים שאינם שולטים כלל ומטילים שתן וצואה בכל מקום הנראה להם. מצב זה גורר אחריו כעסים על הילד ולעתים קרובות החזרה של הטיטול.
כיצד ניתן להתמודד עם הקשיים הללו
קודם כל חשוב לזהות את הקושי בהקדם. חשוב לא פחות לא לנקוט בשום צעד מעשי לשינוי המצב- עם הילד או עם הוריו – לפני שעוצרים לחשוב ולהבין טוב יותר מה עומד מאחורי דפוס ההתנהגות של הילד.
צעדים נחפזים המנסים לשנות את ההתנהגות של הילד ללא הבנת הגורמים לקושי (כגון הבעת כעס, אכזבה, איומים על הילד ו/או על הוריו) עלולים להרע את המצב. הזמנת ההורים לסור לגן ולהחליף לילד בגדים באמצע היום (לפעמים משוגרת לגן סבתא, אם ההורים עסוקים) עלולה גם להביך את הילד וגם לגרום לו שיתחפר בקשייו.
מצד אחד, הילד מושפל תוך כדי המתנה להורים בנוכחות הילדים והצוות החינוכי; מצד שני, הוא מקבל תשומת-לב בכך שבאים אליו במיוחד לגן באמצע היום ולפעמים סבתא טובה ומיטיבה עשויה לקחת את הילד הביתה באמצע היום כי לעתים היא מתקשה להגיע שוב, מאוחר יותר, לקחת אותו.
עם כל הקושי של הצוות החינוכי בגן, האם חשבתן פעם מה עובר בראשו של הילד ברגעי ההמתנה האין-סופיים לבואם של ההורים? מהם רגשותיו ברגעים אלה? האם חשבתן מה עובר בראשם ובלבם של ההורים שמקבלים את הטלפון לעבודה ונדרשים להפסיק את הכל באופן מיידי ולבוא לגן להחליף לילד? הרי דובר על כך שהצלחת הגמילה מותנית בנכונות של הילד לקחת אחריות על גופו ובסבלנות ואורך-הרוח שההורים והמחנכים מגלים בתהליך.
מנין ישאבו הילדים וההורים את כוחות הנפש הדרושים לסיים את תהליך הגמילה בהצלחה, ללא התמיכה המתמדת של הצוות החינוכי בגן?
אם נפנים את העובדה שסוגיית הגמילה הוא עניינה של הגננת לא פחות מאשר הוראת הנושאים, יקל למצוא פתרונות חינוכיים יותר. ננסה לערוך תצפיות על הילד בגן כדי להבין טוב יותר את דפוסי ההתנהגות שלו וכדי לבחון את דרכי התגובה האופייניות של הצוות החינוכי אגב ההליכה לשירותים ובעקבות ה"פיספוסים" של הילד. נשים לב גם להתנהגותו של הילד שאינה קשורה לגמילה; מהן העדפותיו, מי חבריו? מה דפוסי האינטראקציה בינו לבין חבריו?
אחר-כך, מצוידים בהבנה טובה יותר של הילד ושל דפוסי ההתנהגות שלו בגן, נזמין את ההורים לשיחה, שבה נתריע על הקושי, נשמע על דפוסי ההתנהגות של הילד בבית ונגבש דרכי פתרון עם ההורים. במציאת הפתרונות, נתחשב בגורמים שהזכרנו במהלך המאמר (הסתגלות לשינויים, גישת הגמילה של ההורים, גישת הגמילה של הגננת, טעויות שנעשו על-ידי כל אחד).
לאחר שהתגלו קשיי גמילה ברור שהילד למד להשתמש בעשיית הצרכים או ככלי ניגוח נגד ההורים או כפעמון אזעקה כנגד נסיון המחנכים לשלוט בו ובמעשיו יתר על המידה. לכן, בשלב זה (כשניקח בחשבון גם שמדובר בילד בן שלוש או יותר המבין היטב את משמעות מעשיו) עלינו לנקוט בגן אך ורק בשיטת גמילה הנסמכת על "חיברות מבפנים". בשלב זה, אחרי גילוי הקשיים, ניסיון לכפות על הילד גמילה תוך הוספת הבטחות לקבלת פרסים ענקיים או תוך איומים תגרום לכך שהוא יתחפר עוד יותר בקשייו. נבהיר לילד שההליכה לשירותים היא אחריותו ואנו מצדנו נעשה כל מאמץ לעזור לו כשהוא מבקש.
אם הילד ניגש לשירותים באמצע פעילות שמרתקת אותו נבטיח שנחכה לו ונשמור על עבודתו. נגלה גמישות לגבי המקום שבו הילד מעדיף לעשות את צרכיו (נאפשר, כשלב ביניים, אם מתעורר הצורך, הבאת סיר מהבית ונציב אותו בשירותים).
נאפשר לילד לעזוב לשירותים בכל זמן שהוא מבקש. נשתדל לא לכעוס ולא להתאכזב מהילד אם הוא "מפספס". ניגש אליו בצנעה ונעזור לו להחליף לעצמו את הבגדים ונעודד אותו לשוב לפעילות מלאה בגן.
נתאר להורים מה אנו מתכוונים לעשות בגן.
במקביל חשוב מאוד שלא נייעץ להורים מה לעשות בבית. לעתים, ברגעי המשבר סביב נושא הגמילה, ההורים נאחזים בכל עצה של כל אחד, גם אם היא מנוגדת לגישתם הבסיסית. חשוב שניקח בחשבון את העובדה שההורים עשויים לקבל עצות מאנשים שונים ואנחנו לא יכולים להיות אחראים לאופן שבו הם יפרשו את העצות שלנו. לעתים קרובות, ההורים מנסים כל יום אסטרטגית טיפול אחרת ומכניסים את כל הבית ואת הילד בתוכו לבלבול.
התרומה המשמעותית ביותר שלנו היא להבטיח להורים שבשעות השהות שלו בגן הילד זוכה ליחס הוגן ולטיפול מקצועי. גישה כזו, אשר איננה דוחפת את ההורים למצוא פתרונות, תאפשר להם לגלות את הסבלנות ואת אורך-הרוח הנדרשים בתהליך הגמילה. אם לא נבחין בשיפור אחרי תקופה ממושכת נפנה את ההורים לייעוץ מקצועי בנושא.
מה נשאר לך בעקבות הקריאה? אולי כדאי להשוות שוב את ידיעותייך ואת דעותייך המוקדמות לתפיסות המובעות במאמר.
כוונתי בכתיבת המאמר היתה להבליט את העובדה שגמילה לקראת שליטה בצרכים איננה סתם טכניקה פשוטה שבמהלכה הילד לומד כמה מיומנויות יסוד. זהו שלב התפתחותי חשוב התורם את חלקו לאופן הגיבוש של התפיסה העצמית של הילד. הן הטיפול בגמילה והן ההתמודדות עם קשיי הגמילה של הילדים בגיל הגן מצריכים הבנה עמוקה של עצמנו, של הילד ושל ההורים.
אני חושבת שלא ניתן לקבוע שהטיפול בגמילה נמצא מחוץ לתחום הטיפול של הגננות.
קבלתם של הילדים הצעירים לתוך הגנים הציבוריים מחייבת אותנו שנלמד לטפל גם בנושא זה במקצועיות. נכון הוא שטיפול איכותי בילדים צעירים מחייב תוספת של כוח אדם ותנאים הולמים בגן (כגון: מים חמים בברזים ושולחן טיפולים). וכמובן שקיים הכרח להקטין את מספר הילדים בכיתות לגילאי 4-3 שנים, יחד עם זאת יש להשקיע מחשבה ומחויבות רגשית לטפל בכל נושא התפתחותי המחייב התייחסות. הגמילה מצרכים היא נושא התפתחותי שאנשי חינוך צריכים לטפל בו. קשיי גמילה אינם הפרעה של הילד בגיל הרך, אלא הם לרוב תוצאה של טעויות בטיפול של ההורים ושל המחנכים. לכן ההורים והמחנכים הם האנשים המתאימים ביותר לתקן טעויות אלו.
1. מאמר בנושא ההתפתחות הרגשית בתקופת האוטונומיה, מאת המחברת, התפרסם ב"הד הגן", חוברת 4, 1994.
2. סרוף, א., קופר, ר., דהארט, ג. (1998). התפתחות, טבעה ומהלכה. האוניברסיטה הפתוחה. |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מידע נוסף
להצטרפות |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
