|
|
|
|
|
|
פרפר הזהב והאפונית/גיצה פרידמן גרייבסקי |
|
|
|
פרפר הזהב והאפונית / גיצה פרידמן - גרייבסקי
פעם אחת, בארץ רחוקה, חי לו פרפר אחד, יחיד ומיוחד, בצבע זהב.
ובארץ הזאת, בגינה ירוקה צמחה לה אפונית ורודה וריחנית
אותה הפרפר הכי אהב.
ובכל בוקר, כשהשמש זרחה האפונית הריחנית התקשטה ופרחה, וחיכתה.
ובאמת - בשעה שמונה בערך, הפרפר כבר היה בדרך
וכמה דקות אחר כך, על האפונית הוא נח.
הוא מצץ את הצוף, הריח את הריח והיה לו נעים, והיה לו שמח
וגם לאפונית. אבל היא לא גילתה לו כי היא הייתה ביישנית.
וכך כל בוקר הם היו יחדיו, פרפר הזהב והאפונית שאהב.
אבל בוקר אחד, זה היה יום ראשון, הפרפר הגיע מוקדם במיוחד
כשהאפונית רצתה עוד לישון, ולחש לה באוזן בקול נעים ורך:
"אפונית מתוקה, אפונית נהדרת: אני מוכרח לעוף לארץ אחרת...".
האפונית הורודנית, שהייתה עוד ישנונית הביטה אל פרפר הזהב שלה ושאלה:
"מתי תחזור, פרפר יקר? אולי, אולי תשוב מחר?"
אבל הפרפר כבר עף גבוה ורק בקושי היא יכלה לשמוע שהוא אומר:
"בעוד שבועיים, בעוד שבועיים..."
וכך נשארה לה האפונית הוורודה עם הצוף המתוק אבל כל כך לבדה...
אחר כך, לאט - לאט היא הרימה את ראשה והביטה לצדדים והנה מסביב המון פרפרים: לבנים, צהובים, סגולים - עפים סביבה במעגלים,
מלטפים לה בנעימות את העלים והם אומרים לה בלחש:
"אל תהיי עצובה. אנחנו נהיה איתך עכשיו, עד שיחזור פרפר הזהב."
חייכה האפונית הוורודה וכבר לא הייתה כל כך בודדה.
ובכל בוקר, כשהשמש זרחה האפונית התקשטה ופרחה וחיכתה.
ואז בשעה שמונה בערך הפרפרים כבר היו בדרך:
לבנים, צהובים וסגולים, עפו סביבה במעגלים.
מצצו את הצוף, הריחו את הריח.. – הכל כדי שלאפונית יהיה שמח.
ובאמת היה לה נעים וטוב, ורק בלילה, לפני שנרדמה
היא הייתה נזכרת בפרפר הזהוב. איפה הוא עכשיו? מתי כבר ישוב? פרפר זהב, פרפר אהוב? והיה לה טיפונת עצוב.
פעם אפילו זלגה לה דמעה של צוף..
בבוקר, כשהגיעו החברים הפרפרים, הם היו מנגבים לה את הדמעה, ושרים לה שירים, ושוב היה לה נעים. ככה עברו שבועיים ימים.
ואז, פתאום, רחש - לחש, דגדוג נעים: מי זה מעיר אותי כשכולם ישנים?
ולפי הדגדוג הכל כך מיוחד ידעה האפונית שזה רק פרפר אחד.
אחד ולא אחר שהגיע בדיוק בזמן ולא איחר: פרפר הזהב!
הפרפר שאת האפונית הכי אהב. "עפתי רחוק" - הוא אמר לה. רחוק - רחוק.
ובשום מקום לא טעמתי כזה צוף מתוק, ולא הרחתי כזה ריח ניחוח,
ולא היה לי נעים ונוח, כמו עכשיו, לידך - ורדנית...".
האפונית, שכמעט תמיד הייתה שותקת דיברה עכשיו, ואמרה לו בשקט:
"כל כך פחדתי שתמצא אפונית ורודה אחרת ושלא תחזור אלי אף פעם..."
ומאז - הם תמיד יחדיו: פרפר הזהב, והאפונית שהוא הכי אהב. |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מידע נוסף
להצטרפות |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
