|
|
|
|
|
|
הגישה האנתרופוסופית / מירי מתתיה |
|
|
|
גמילה מחיתול: מודעות חדשה הגישה האנתרופוסופית להבנת התמודדותו של הילד במהלך הגמילה מהחיתולים
מאת : מירי מתתיה , מ"א בחינוך, מלווה הורים וצוותים חינוכיים בחינוך הקונבנציונלי ובחינוך וולדורף.
לשאלות ומידע נוסף: miri_mat@walla.co.il
מתי להתחיל לגמול את צוציק? האם הוא כבר מוכן? האם אנחנו מכריחים אותו להגמל? האם להתחיל בסיר? באיזו עונה כדאי להתחיל? האם לתת חיתול בשעות השינה? כל כך הרבה שאלות…
גמילה מחיתול עלולה להיות נושא מורכב, אשר דורש תשומת לב ומחשבה. בתרבויות המכונות פרימיטיביות, לא נעזרו הילדים בחיתולים, הם נגמלו במהירות רבה יחסית ובכך הסתיים התהליך. התרבות שלנו מורכבת יותר וכך גם התהליכים החינוכיים, הפיזיים והפסיכולוגיים שבה.
עד גיל הגמילה, הפעוט מחובר במידה רבה לאימו שניהם חשים כאילו הם חולקים אחדות משותפת. ישנה אינטימיות רבה בהחלפת חיתול וההרגשה שידיים אוהבות שוטפות אותך ודואגות לנוחיותך. החלפת החיתול דורשת שהמטפל יעזוב את כל מה שהוא עושה (כן, גם את ה"נייד"!) ויתפנה להיענות לצרכיו של צוציק.
בדרישה החברתית להיגמל מחיתול יש כמעט "גירוש מגן עדן". "מה, כעת אדרש ללכת לבדי למקום המרוחק והסגור הזה, להניח את הישבן החמים שלי על האסלה הקרה, בלי רע וחבר או מישהו שמטפל בי? למה שאעשה זאת?". כך ניתן להציג את רגשותיו של צוציק.
לכן עלינו להתבונן בתשומת לב בצוציק: לבחון את מודעותו ואת התפתחותו הפיזית והרגשית ובהתאם לכך לנווט את התהליך.
ענין פעוט
בגילאי לידה עד שנתיים וחצי, ההיבט החושי אצל הפעוט הוא הדומיננטי ביותר. מומחי התפתחות, כגון פיאז'ה, מכנים תקופה זו: התקופה החושית-תנועתית. שטיינר, הוגה הגישה האנתרופוסופית, מכנה את הפעוט: "איבר חישה". המשמעות היא, שהילד פתוח לחלוטין לכל סוגי החוויות והרשמים החושיים אשר באים אליו מבחוץ. הוא חש דחפים פנימיים בסיסיים כמו רעב, צמא ועייפות, אך כל שאר המידע מגיע אליו מבחוץ ובעיקר מהוריו.
בתהליך הגמילה, צוציק נדרש לראשונה להבין ולא רק לחוש מה הדחף הפועל בו מבפנים… אך לא להיענות אליו! כלומר צוציק חש ששלפוחיתו מלאה, אך במקום לתת לגוף פשוט לפנות את הנוזלים שהצטברו בה, הוא צריך לעצור הכל, להפסיק את משחקו ולמצוא היכן המקום הראוי לעשות את צרכיו. אכן אתגר!
משום כך, לפני התחלת התהליך,על צוציק להיות מוכן מן הבחינה הפיסית לצאת למסע המודעות העצמית הזה. נתבונן בתהליכים שבגופו: האם החיתול שלו יבש למדי, ונרטב רק אחת לכמה שעות? האם הוא קם בבוקר עם חיתול יבש? האם הוא מנסה להוריד את החיתול בעצמו? אם כן, זה אומר שהוא כבר מתחיל להיות יותר מודע לעצמו ולתחושות שלו וההרטבה אינה מתרחשת באופן ספונטני וללא שליטה.
צוציק גם רגיל לעשות את צרכיו בחברה. הוא בחיתול ולכן אינו נדרש להפסיק את המשחק או את האינטראקציה החברתית על מנת להתפנות. בפעמים הראשונות שבהן הוא עושה את צרכיו ללא חיתול, אולי אפשר לשיר לו שיר או לספר לו סיפור קטן. כך לא ירגיש כאילו נשלח לגלות בכל פעם שהוא נדרש ללכת לשירותים. הסיר, למשל, מאפשר לו להמשיך את קשריו החברתיים גם כשהוא עושה את צרכיו, אך ברור שזהו מנהג לא כל כך אסתטי וכאשר הוא ירכוש ביטחון, נלמד אותו ללכת לשירותים. אולם עד אז- נבין את קשייו ואת הויתור שהוא נדרש לעשות כאשר הוא נפרד מן החיתול.
מושג אחר מתוך הגישה האנתרופוסופית שרלוונטי לעניינו ואשר משתמשים בו על מנת לתאר את קשריו של הילד עם העולם שסביבו, הוא "הילד הוא ישות של רצון". כלומר, כל החלטותיו של הפעוט נעשות על פי המידה שבה הוא רוצה או לא רוצה את הדברים, האירועים או האנשים שסביבו. אנו מכירים זאת היטב בביטוי: "בא לי!" או "לא בא לי!".
כלומר, העולם בא אל צוציק והוא פועל על פי מידת ההימשכות שלו אל הצעצוע, המזון או האדם שמולו. האם משהו מפתה את צוציק להיגמל מחיתול? האם זו חוויה נעימה אשר באה מבחוץ ומזמינה אותו להיות שותף בה או שזו תביעה חברתית שלא נשמעה כמוה עד כה? כמובן שמנקודת ראותו של צוציק מדובר בדרישה בלתי מוצדקת בעליל. משום כך, רצוי להפוך את התהליך של ויתור על החיתול לתהליך נעים ומזמין.
לכן נשאל את עצמנו: האם כבר קיימת אצל הילד מודעות לתהליכים הפיזיים הפנימיים? האם הוא חש מתי הוא צריך לעשות את צרכיו ומודיע על כך? האם מטריד אותו להישאר עם הצרכים בחיתול? האם "בא לו" להיגמל? אולי אפשר להפוך את הסיר או איזור השירותים למקום מושך ומעניין?
חקה לתורך
הילד לומד על ידי חיקוי. הוראות מילוליות הפונות אל המחשבה, אינן הופכות לחלק ממנו. אנו רואים זאת פעמים רבות כאשר הילד לומד התנהגויות שליליות בדרך החיקוי ומתקשה להפסיקן- למרות ההסברים המילוליים שאנו מספקים לו. גם על מנת להיגמל עליו לחקות את סביבתו ולא רק לשמוע הוראות. בעבר, בחברות רבות, אנשים זזו הצידה על מנת לעשות את צרכיהם, וניתן היה לצפות בהם מרחוק, או שהילד ליווה את אימו לירכתי השדה והמתין לה עד שתסיים את ענייניה. אך כיום, אבא עוזב את צוציק, הולך ומסתגר לו בחדרון קטן של ה"שירותים", או ה"נוחיות" או כל מונח אחר אשר איננו מסביר מה בעצם עושים שם… וכל שנותר לצוציק, זה להקיש על הדלת ולצעוק: "אבא, אתה שם? מתי אתה בא?" איננו חייבים להזמין את צוציק לחדרון הפרטי הזה, אבל בהחלט לאפשר לו להיות עם אחרים – בעיקר בני גילו- אשר עושים את צרכיהם, וזהו אחד היתרונות בגנים רב-גילאיים או במשפחות עם כמה ילדים בגילאים קרובים.
הקשר בין הגוף לנפש
כל התהליכים הפיזיים אשר מתרחשים בשלוש השנים הראשונות, מקרינים על ההתפתחות הפיזית של הילדים כמו גם על התפתחותם הנפשית. ניתן לראות זאת במחקרים אשר מראים כי תינוקות אשר גדלו במצבי סטרס, ואשר גופם הפריש כמות רבה של הורמון "קורטיזול" היו, למשל, קטנים בגופם לעומת תינוקות בעלי אותו פוטנציאל גדילה אשר גדלו ללא מתח.
אחת המערכות החשובות לעיבוד חומרים אשר מגיעים מן העולם בעזרת האכילה- היא המערכת המטבולית, שהיא מערכת מופלאה אשר לוקחת חומרים מן העולם שסביבנו ועושה להם התמרה-מטאמורפוזה לאבני בנין של גוף הפיזי שלנו. האין זה מפליא שהגזר, לדוגמא, משפיע על איכות הראיה שלנו? ושכתוצאה מאיכות הראיה שלנו, כל יחסנו הרגשי אל סביבתנו משתנה?
היכולת של הגוף שלנו להכניס לתוכו חומרים רצויים ולהיפטר מחומרים שאינם רצויים לו, איננה יכולת פיזית בלבד, כי אם גם נפשית, והיא משפיעה על כל חוויית החיים שלנו. הרי רעב או כאב בטן מביאים אותנו להתרכז בעניין זה בלבד ולשכוח את כל שאר הנושאים שבהם אנו עוסקים. ישנם ילדים אשר עוצרים את רגשותיהם- והדבר בא לידי ביטוי גם במערכת העיכול: הם מעדיפים שלא לעשות את צרכיהם בשירותים של המעון ומנסים להמתין עד הגיעם לבית הבטוח- ולעיתים הם שבים הביתה עם כאב בטן.
ישנם ילדים אשר הכל אצלם נעשה בקלילות ובזריזות- הם אוכלים מעט ומהר, ובאותה המהירות נפטרים מן העודפים. לעיתים קשה להם לשלוט במעשיהם או לדחות את הסיפוק שכרוך במשחק מרתק- ואז פשוט "בורח להם".
התבוננו מה מאפיין את צוציק שלכם: האם הוא מסוגל להתאפק, לדחות סיפוקים? אם לא, ונראה לכם שבכל זאת מתאים לו להיגמל כעת, רצוי לעבוד עמו על הנושא של מודעות לגופו. זאת בעזרת פעילות בחומרים לחים ורטובים כגון חימר, צבעי ידיים, בצק ועוד. פרויד התייחס לכך כאל אמצעים אשר מועילים לעידון היצרים, אך אנו יכולים לראות בפעילויות הללו יתרון נוסף של העלאת המודעות לתחושות הגופניות.
זיג-זג בין מצב לבישת חיתול למצב ללא חיתול, הוא מאד קשה לצוציק, שגם כך לא הפנים את העובדה שצריך ללכת לשירותים. לכן אם החלטתם על תהליך גמילה- צריך לדבוק בו. תזכורות ו"נידנוד" מועילים באותו רגע בו הזכרתם, אך רצוי לעבוד על הרגלים כמו: "תמיד אחרי שמשחקים בארגז החול הולכים לשירותים", "תמיד לפני השינה הולכים לשירותים". הללו יוטמעו בפנימיותו של הילד, גם אם החלק הקוגניטיבי- של זיכרון ותכנון- עדיין איננו מפותח.
לבסוף, רצונן של חברות החיתולים לאפשר ללקוח שלהן ליהנות משירותיהן כמה שיותר זמן, גורם להן להדגיש שוב ושוב שאין לגמול את הפעוט בטרם עת, כי תהליכים נפשיים או גופניים עלולים להיפגע. מסר זה עלול לערער את תחושת הבטחון והסמכות שלנו. במושג סמכות, טמונה גם המשמעות של "לסמוך על המבוגר האחראי". (לגבי נושא זה, ראו את המאמר: "הורה, סמוך על עצמך" בגליון 23 של המגזין "אדם עולם").
על צוציק לחוש שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים, שאנחנו בטוחים בדרישתנו שייגמל מחיתול- כי אנחנו מכירים אותו ואת גופו וסומכים עליו שהוא יצליח. הביטחון ההדדי הזה: שלנו בעצמנו ובצוציק מצד אחד ותחושת המסוגלות העצמית של צוציק יחד עם האמון שהוא רוכש כלפינו, יגרמו לתהליך להיות קל ומוצלח. |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מידע נוסף
להצטרפות |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
